כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' לוי ואח'

פסק דין

לפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין נזק רכוש שאירע למבוטח אצל התובעת בשל אירוע תאונת דרכים מיום 24/9/08 בסך של 6,762 ₪ .

הנתבעת 2 הגישה תביעה שכנגד התובעת בגין אותו אירוע בשל נזק רכוש שנגרם לכלי רכבו של הנתבע 1 בסך של 12,837 ₪.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות קרות האירוע, כפי שאלו עלו בדיון שהתקיים לפני כב' השופט דפדי בבית המשפט לתביעות קטנות בת"א ביום 3/3/10, בתביעה שהגישה התובעת שם , כנגד הצדדים שלפני, אותם שני כלי הרכב המעורבים באירוע אשר פגעו בה מאחור וגרמו לה לנזק רכוש.

כב' השופט דפדי פסק, בהסכמת הצדדים שם, לאחר שמיעת הנהגים והעדים שהעידו לפניו, כי האחריות לקרות האירוע רובצת על הנהגים – הנתבעים שם בחלקים כדלקמן:

הנתבעים 1 ו- 2 (המבוטח מטעם התובעת והתובעת) יישאו באחריות של 65% ואילו הנתבעים 3 ו- 4 (הנתבעים שלפני בתביעה הראשית) יישאו באחריות של 35% .

המחלוקת בין ב"כ הצדדים נסבה סביב שאלת האחריות שיש להטיל על הצדדים לתביעה שלפני, באשר לטענת הנתבעים / התובעת שכנגד, לא קמה לתובעת עילת תביעה מכח האשם התורם שנקבע ע"י ביהמ"ש בתביעות קטנות ואילו לטענת התובעת, יש לפסוק לטובתה , לכל הפחות, פיצוי בשיעור האשם התורם שרובץ לפתחם של הנתבעים, כפי שנפסק בפסק הדין.

בעניין זה אעיר, כי התביעות שלפני הוגשו במועד שקדם לדיון וממילא לפסק הדין כפי שניתן ע"י ביהמ"ש לתביעות קטנות ומשכך, כל צד עתר לפיצוי מלוא הנזקים שנגרמו לו בהתאם לחוו"ד ונראה כי מי מהם לא יכול לטעון כעת, לאחר החלוקה, כי זכאי הוא למלוא הנזק, בניגוד ל"אשם התורם" שנפסק לרעתו.

ביחס לסוגיה זו, נראה כי ברובם המכריע של המקרים, לא מועלית טענה כלשהי וביהמ"ש מכריע בתובענה שלפניו, כאשר על פי רוב התביעה הנוספת שהוגשה בגין אותו אירוע ממש, מתנהלת בבימ"ש אחר והצדדים מסכימים כי הכרעה בתובענה שמונחת לפני ביהמ"ש תכריע גם בתביעה הנוספת ויש בכך, מידה רבה של צדק, יעילות שיפוטית וזמן שנחסך לכל הנוגעים בדבר ובעיקר לציבור המבוטחים והמבטחים.

ביהמ"ש ער למחלוקת המצויה בפסיקה ולדעות השונות לפיהן, במקרים מיוחדים כאשר ישנה חלוקת אחריות בין הצדדים המעורבים באירוע, במסגרתה מחליט ביהמ"ש להטיל אשם תורם על התובע שלפניו בשיעור של % X (ככל ששיעור האחוזים פוחת כך צפה הבעיה במלוא עוצמתה),חרף כך, לא מפצה את הנתבע / התובע שכנגד בפיצוי העולה כדי אותו שיעור שנפסק כ"אשם תורם" של התובע / הנתבע שכנגד , בנימוק לפיו למעשה היווה "אשם מכריע" לקרות האירוע שאינו מזכה אותו בפיצוי כלשהו.

יוצא אפוא, שלא בכל מקרה שבו נעשית חלוקת אחריות בין הנהגים וביהמ"ש מחליט להטיל אשם תורם על התובע, בהכרח יפצה את הנתבע, במסגרת התביעה שכנגד שהגיש, בשיעור האשם התורם, כך למשל כאשר לא חלה חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, או כאשר קיים אשם מכריע אשר למעשה מוביל למסקנה לפיה, באירוע שלפני ביהמ"ש ה"אשם התורם" של התובע שכנגד הינו בשיעור של 100% וכד'.

בהחלט ייתכנו מקרים בהם חובת הצדק תוביל למסקנה לפיה, אין לפסוק לטובת התובע שכנגד /הנתבע פיצוי כלשהו בשל האשם התורם של התובע, יחד עם זאת, בראות עיני מדובר במקרים חריגים, כאשר הכלל הינו שיש לבצע קיזוז בין הסכומים ביחס לתביעות השונות, באשר יחסי הגומלין בין המזיקים המעורבים באירוע נבחנים ע"י ביהמ"ש.

דהיינו, ביהמ"ש בבואו לבחון אירוע תאונת דרכים, בוחן את האירוע בכללותו ולא את הנזקים השונים של כל ניזוק בנפרד ומשכך, חלוקת האחריות בין הצדדים בהכרח מביאה לחלוקת הנזקים בין המזיקים השונים והפיצוי בהתאמה.

באותם המקרים שבהם ייבחן ביהמ"ש את התנהגות המזיקים שלפניו ויכריע שבנסיבות שלפניו , חרף אשם תורם של התובע, לא קמה לאחרון כל חובת זהירות כלפי הניזוק ו/או האשם המכריע רובץ לפתחו של האחרון כך שאיננו זכאי לפיצוי, הרי שאז בהחלט יש לציין זאת בפסק הדין ואם זה לא נעשה באופן מפורש הרי שאז יש להחיל את הכלל לפיו חלוקת האחריות שנעשתה ביחס לאירוע מסוים תהווה חלוקת אחריות כלפי כל המזיקים/ ניזוקים באותו אירוע, ללא צורך בקיום דיון והליך נוסף.

מן הכלל אל הפרט, במקרה שלפני היו מעורבים שלושה כלי רכב כאשר הרכב הראשון ,שאין מחלוקת שניזוק בחלקו האחורי, בידי מי מטעם הנתבעים שנתבעו על ידו (הצדדים שלפני) ואינו אחראי לאירוע התאונה, זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיקים.

ביהמ"ש, לאחר ששמע את העדים והנהגים, הגיע למסקנה עליה המליץ לצדדים, אשר הסכימו לקבלה, לפיה חלוקת האחריות בין שני הנהגים הנוספים תחולק בהתאם לחלוקה שנקבעה ומשכך, האחריות הוכרעה ומשליכה גם לעניין הפיצוי בתביעות שמונחות לפני ביהמ"ש ואין במקרה שלפני (סטייה של כלי רכב לנתיב נסיעה של כלי רכב אחר) משום חריג לכלל שנקבע בפסיקה וחובת הזהירות של המזיק כלפי הניזוק קיימת בשתי התביעות , בהתאם לחלוקה שנקבעה.

בעיני זו המדיניות הרצויה בכל מובן שאם לא כן, יהא בכך משום סרבול והצפה של בתי המשפט בהתדיינות בין אותם הצדדים לאירוע , בניסיון להגיע למסקנה לפיה המזיק שנקבע כי הזיק בשיעור כזה או אחר, איננו צריך לפצות את הניזוק , חרף חלוקת האחריות ובהעדר קביעה כזו על ידי ביהמ"ש ששמע את הנהגים כולם .

סוף דבר, לא מצאתי מקום לחרוג במקרה שלפני מהכלל וחלוקת האחריות נותרת בעינה ומשכך, זכאית התובעת לקבל מטעם הנתבעים ביחד ולחוד סך השווה ל- 35% מהסכום שנתבע על ידה בגין הנזק הישיר בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום / האירוע ועד התשלום המלא בפועל, אגרה בסך של 337 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ כדין ולא פחות מ- 1,000 ₪ + מע"מ.

ביחס לתביעה שכנגד, זכאית התובעת שכנגד לקבל מטעם הנתבעת שכנגד/ התובעת סך השווה ל- 65% מהנזק הישיר המוכח ( לצורך כך תמציא ב"כ התובעת שכנגד לידי ב"כ הנתבעת שכנגד אישור ביטול השתתפות עצמית ו/או תעודת זיכוי ) בצירוף הפרשי הצמדה מיום האירוע/ התשלום ועד התשלום המלא בפועל , אגרה בסך של 337 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ ולא פחות מ- 1,000 ₪ + מע"מ.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מקבלת עותק מפסק הדין אשר יישלח לב"כ הצדדים בדואר רשום + א.מ.